<h1>ספר החינוך מצוה קס"ו</h1>
<h2>דף לה:</h2>
לטמא היולדת, כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה וכל שכן לטהרות שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגומר, ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגומר. משרשי המצוה. הקדמה. אין ספק כי חוליי בני אדם יבאו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאי זו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית היושר ולא קבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם ויחלו. וכבר אמרנו באזהרת טרפה ואיסורי מאכלות כי האל ברוך הוא רחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה, וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנדה והזבה ימים מספר עד שיתנקו מאותו המותר שבהן שהוא דבר רע ומחליא, וכמו שאמרנו כי כל מותר משרש מחלה הוא. ועל כן אמרו זכרונם לברכה שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואיבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להם ולכל הקרב בהן שום קורבה, וכל שכן בתשמיש שהוא תכלית הקורבה החמרית, וגם הולד הנוצר בעוד שאותו המותר מתגבר עליהם מעותד לחלאים רעים. ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר צותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר מורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [נדה כ"ה ע"ב] כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וידוע כי החולי חם מותריו מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים, והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה. וכן מצאתי הענין אחרי כתבי זה להרמב"ן זכרונו לברכה, וזה לשונו, בעבור כי טבע הנקבה קר לח והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירותן בידוע כי החלאים הקרים צריכים בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמים, עד כאן. ובדומה לזה יהיה הענין גם כן בנדה וזבה, כי הנדה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסוק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזבה תורה על רוב מותרי האשה וזהו המשך הרקת דמיה ימים רבים אחרי השבעה ימים הנהוגים ברוב הנשים. ואיפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהם ולא ישגה תמיד באהבתן.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנדה [ל"א ע"ב] על צד הפשט, רצוני לומר שכוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוה מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים, וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר הזמן המוכשר ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת קרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים, וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא יתנוול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרו בנדה [שם]. מדיני המצוה (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה [נדה ס"ו ע"א] שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם שאי איפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טומאת לידה, ואפילו שליא או שפיר מלא מים או דם הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאין עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נימוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועים וימי טוהר של זכר שהם ל"ג יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללידה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת נדה. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים מכיון שילדה אי איפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לידה לטומאה יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם ל"ג לזכר וס"ו לנקבה. והענין הוא כן. דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה ובין שילדה בתחלת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך ל"ג יום, ואחר י"ד לנקבה בתוך ס"ו יום, ועל זה אמרו זכרונם לברכה [שם ל"ה ע"ב] כי מעיין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו, כלומר שדמי הלידה שטמאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד והוא מן המקור שהוא ממקום טומאה יוצאות שניהן אלא שהתורה תתלה הענין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחוייב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו זמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו. ועכשיו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל הענין שאין האשה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב, זהו כלל גדול וטוב בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות.
ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנדה, ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה, והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות, והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחד וירך אחת, והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה ניכרת אם זכר או נקבה, ודין האשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה, ויתר רובי פרטיה בענייני טומאתה, הכל במסכת נדה. ועניין דיני קרבנה מפוזרין בהרבה מסכיות, ומהן הרבה בזבחים וערכים וכריתות וקינין ונגעים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לענין שהיולדות טמאות. והעובר ובא עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאיסור או אפילו אחר זמן המוגבל כל זמן שלא טבלה, ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנדה, וכעניין שכתוב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא וחייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.
<h2>דף סו.</h2>
לטמא היולדת, כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה וכל שכן לטהרות שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגומר, ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגומר. משרשי המצוה. הקדמה. אין ספק כי חוליי בני אדם יבאו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאי זו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית היושר ולא קבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם ויחלו. וכבר אמרנו באזהרת טרפה ואיסורי מאכלות כי האל ברוך הוא רחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה, וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנדה והזבה ימים מספר עד שיתנקו מאותו המותר שבהן שהוא דבר רע ומחליא, וכמו שאמרנו כי כל מותר משרש מחלה הוא. ועל כן אמרו זכרונם לברכה שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואיבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להם ולכל הקרב בהן שום קורבה, וכל שכן בתשמיש שהוא תכלית הקורבה החמרית, וגם הולד הנוצר בעוד שאותו המותר מתגבר עליהם מעותד לחלאים רעים. ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר צותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר מורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [נדה כ"ה ע"ב] כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, וידוע כי החולי חם מותריו מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים, והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה. וכן מצאתי הענין אחרי כתבי זה להרמב"ן זכרונו לברכה, וזה לשונו, בעבור כי טבע הנקבה קר לח והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני ריבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירותן בידוע כי החלאים הקרים צריכים בנקיונן אריכות זמן יותר מן החמים, עד כאן. ובדומה לזה יהיה הענין גם כן בנדה וזבה, כי הנדה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסוק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזבה תורה על רוב מותרי האשה וזהו המשך הרקת דמיה ימים רבים אחרי השבעה ימים הנהוגים ברוב הנשים. ואיפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהם ולא ישגה תמיד באהבתן.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנדה [ל"א ע"ב] על צד הפשט, רצוני לומר שכוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוה מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים, וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן כדי שתתחבב על בעלה יותר הזמן המוכשר ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת קרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים, וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא יתנוול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרו בנדה [שם]. מדיני המצוה (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה [נדה ס"ו ע"א] שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם שאי איפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טומאת לידה, ואפילו שליא או שפיר מלא מים או דם הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאין עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נימוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועים וימי טוהר של זכר שהם ל"ג יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללידה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת נדה. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים מכיון שילדה אי איפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לידה לטומאה יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם ל"ג לזכר וס"ו לנקבה. והענין הוא כן. דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה ובין שילדה בתחלת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך ל"ג יום, ואחר י"ד לנקבה בתוך ס"ו יום, ועל זה אמרו זכרונם לברכה [שם ל"ה ע"ב] כי מעיין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו, כלומר שדמי הלידה שטמאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד והוא מן המקור שהוא ממקום טומאה יוצאות שניהן אלא שהתורה תתלה הענין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחוייב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו זמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו. ועכשיו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל הענין שאין האשה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב, זהו כלל גדול וטוב בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות.
ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנדה, ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה, והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות, והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחד וירך אחת, והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה ניכרת אם זכר או נקבה, ודין האשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה, ויתר רובי פרטיה בענייני טומאתה, הכל במסכת נדה. ועניין דיני קרבנה מפוזרין בהרבה מסכיות, ומהן הרבה בזבחים וערכים וכריתות וקינין ונגעים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לענין שהיולדות טמאות. והעובר ובא עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאיסור או אפילו אחר זמן המוגבל כל זמן שלא טבלה, ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנדה, וכעניין שכתוב [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא וחייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.
